איוב- פרק תשעה עשר– מֶה-עָזַ֥רְתָּ לְלֹא-כֹ֑חַ ה֝וֹשַׁ֗עְתָּ זְר֣וֹעַ לֹא-עֹֽז:
וַיַּ֥עַן אִיּ֗וֹב וַיֹּאמַֽר: מֶה–עָזַ֥רְתָּ לְלֹא–כֹ֑חַ ה֝וֹשַׁ֗עְתָּ זְר֣וֹעַ לֹא–עֹֽז: מַה–יָּ֭עַצְתָּ לְלֹ֣א חָכְמָ֑ה וְ֝תוּשִׁיָּ֗ה לָרֹ֥ב הוֹדָֽעְתָּ: אֶת–מִ֭י הִגַּ֣דְתָּ מִלִּ֑ין וְנִשְׁמַת–מִ֝י יָצְאָ֥ה מִמֶּֽךָּ: הָרְפָאִ֥ים יְחוֹלָ֑לוּ מִתַּ֥חַת מַ֝֗יִם וְשֹׁכְנֵיהֶֽם: עָר֣וֹם שְׁא֣וֹל נֶגְדּ֑וֹ וְאֵ֥ין כְּ֝ס֗וּת לָֽאֲבַדּֽוֹן: נֹטֶ֣ה צָפ֣וֹן עַל–תֹּ֑הוּ תֹּ֥לֶה אֶ֝֗רֶץ עַל–בְּלִי–מָֽה: צֹרֵֽר–מַ֥יִם בְּעָבָ֑יו וְלֹא–נִבְקַ֖ע עָנָ֣ן תַּחְתָּֽם: מְאַחֵ֥ז פְּנֵי–כִסֵּ֑ה פַּרְשֵׁ֖ז עָלָ֣יו עֲנָנֽוֹ: חֹֽק–חָ֭ג עַל–פְּנֵי–מָ֑יִם עַד–תַּכְלִ֖ית א֣וֹר עִם–חֹֽשֶׁךְ: עַמּוּדֵ֣י שָׁמַ֣יִם יְרוֹפָ֑פוּ וְ֝יִתְמְה֗וּ מִגַּעֲרָתֽוֹ: בְּ֭כֹחוֹ רָגַ֣ע הַיָּ֑ם (ובתובנתו) וּ֝בִתְבוּנָת֗וֹ מָ֣חַץ רָֽהַב: בְּ֭רוּחוֹ שָׁמַ֣יִם שִׁפְרָ֑ה חֹֽלֲלָ֥ה יָ֝ד֗וֹ נָחָ֥שׁ בָּרִֽיחַ: הֶן–אֵ֤לֶּה | קְצ֬וֹת (דרכו) דְּרָכָ֗יו וּמַה–שֵּׁ֣מֶץ דָּ֭בָר נִשְׁמַע–בּ֑וֹ וְרַ֥עַם (גבורתו) גְּ֝בוּרוֹתָ֗יו מִ֣י יִתְבּוֹנָֽן:
לא מנוקד:
א ויען איוב, ויאמר.
ב מה-עזרת, ללא-כח; הושעת, זרוע לא-עז.
ג מה-יעצת, ללא חכמה; ותשיה, לרב הודעת.
ד את-מי, הגדת מלין; ונשמת-מי, יצאה ממך.
ה הרפאים יחוללו– מתחת מים, ושכניהם.
ו ערום שאול נגדו; ואין כסות, לאבדון.
ז נטה צפון על-תהו; תלה ארץ, על-בלי-מה.
ח צרר-מים בעביו; ולא-נבקע ענן תחתם.
ט מאחז פני-כסה; פרשז עליו עננו.
י חק-חג, על-פני-מים– עד-תכלית אור עם-חשך.
יא עמודי שמים ירופפו; ויתמהו, מגערתו.
יב בכחו, רגע הים; ובתובנתו (ובתבונתו), מחץ רהב.
יג ברוחו, שמים שפרה; חללה ידו, נחש ברח.
יד הן-אלה, קצות דרכו– ומה-שמץ דבר, נשמע-בו;
ורעם גבורתו, מי יתבונן.
|
|