איוב פרק שני- לֹא–חָטָ֥א אִיּ֖וֹב בִּשְׂפָתָֽיו:
וַיְהִ֣י הַיּ֔וֹם וַיָּבֹ֙אוּ֙ בְּנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים לְהִתְיַצֵּ֖ב עַל–יְהוָ֑ה וַיָּב֤וֹא גַֽם–הַשָּׂטָן֙ בְּתֹכָ֔ם לְהִתְיַצֵּ֖ב עַל–יְהוָֽה: וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל–הַשָּׂטָ֔ן אֵ֥י מִזֶּ֖ה תָּבֹ֑א וַיַּ֨עַן הַשָּׂטָ֤ן אֶת–יְהוָה֙ וַיֹּאמַ֔ר מִשֻּׁ֣ט בָּאָ֔רֶץ וּמֵהִתְהַלֵּ֖ךְ בָּֽהּ: וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל–הַשָּׂטָ֗ן הֲשַׂ֣מְתָּ לִבְּךָ֮ אֶל–עַבְדִּ֣י אִיּוֹב֒ כִּי֩ אֵ֨ין כָּמֹ֜הוּ בָּאָ֗רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֣ר מֵרָ֑ע וְעֹדֶ֙נּוּ֙ מַחֲזִ֣יק בְּתֻמָּת֔וֹ וַתְּסִיתֵ֥נִי ב֖וֹ לְבַלְּע֥וֹ חִנָּֽם: וַיַּ֧עַן הַשָּׂטָ֛ן אֶת–יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר ע֣וֹר בְּעַד–ע֗וֹר וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר לָאִ֔ישׁ יִתֵּ֖ן בְּעַ֥ד נַפְשֽׁוֹ: אוּלָם֙ שְֽׁלַֽח–נָ֣א יָֽדְךָ֔ וְגַ֥ע אֶל–עַצְמ֖וֹ וְאֶל–בְּשָׂר֑וֹ אִם–לֹ֥א אֶל–פָּנֶ֖יךָ יְבָרֲכֶֽךָּ: וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֶל–הַשָּׂטָ֖ן הִנּ֣וֹ בְיָדֶ֑ךָ אַ֖ךְ אֶת–נַפְשׁ֥וֹ שְׁמֹֽר: וַיֵּצֵא֙ הַשָּׂטָ֔ן מֵאֵ֖ת פְּנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיַּ֤ךְ אֶת–אִיּוֹב֙ בִּשְׁחִ֣ין רָ֔ע מִכַּ֥ף רַגְל֖וֹ (עד) וְעַ֥ד קָדְקֳדֽוֹ: וַיִּֽקַּֽח–ל֣וֹ חֶ֔רֶשׂ לְהִתְגָּרֵ֖ד בּ֑וֹ וְה֖וּא יֹשֵׁ֥ב בְּתוֹךְ–הָאֵֽפֶר: וַתֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִשְׁתּ֔וֹ עֹדְךָ֖ מַחֲזִ֣יק בְּתֻמָּתֶ֑ךָ בָּרֵ֥ךְ אֱלֹהִ֖ים וָמֻֽת: וַיֹּ֣אמֶר אֵלֶ֗יהָ כְּדַבֵּ֞ר אַחַ֤ת הַנְּבָלוֹת֙ תְּדַבֵּ֔רִי גַּ֣ם אֶת–הַטּ֗וֹב נְקַבֵּל֙ מֵאֵ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים וְאֶת–הָרָ֖ע לֹ֣א נְקַבֵּ֑ל בְּכָל–זֹ֛את לֹא–חָטָ֥א אִיּ֖וֹב בִּשְׂפָתָֽיו: וַֽיִּשְׁמְע֞וּ שְׁלֹ֣שֶׁת | רֵעֵ֣י אִיּ֗וֹב אֵ֣ת כָּל–הָרָעָ֣ה הַזֹּאת֮ הַבָּ֣אָה עָלָיו֒ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אִ֣ישׁ מִמְּקֹמ֔וֹ אֱלִיפַ֤ז הַתֵּימָנִי֙ וּבִלְדַּ֣ד הַשּׁוּחִ֔י וְצוֹפַ֖ר הַנַּֽעֲמָתִ֑י וַיִּוָּעֲד֣וּ יַחְדָּ֔ו לָב֥וֹא לָנֽוּד–ל֖וֹ וּֽלְנַחֲמֽוֹ: וַיִּשְׂא֨וּ אֶת–עֵינֵיהֶ֤ם מֵרָחוֹק֙ וְלֹ֣א הִכִּירֻ֔הוּ וַיִּשְׂא֥וּ קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּ֑וּ וַֽיִּקְרְעוּ֙ אִ֣ישׁ מְעִל֔וֹ וַיִּזְרְק֥וּ עָפָ֛ר עַל–רָאשֵׁיהֶ֖ם הַשָּׁמָֽיְמָה: וַיֵּשְׁב֤וּ אִתּוֹ֙ לָאָ֔רֶץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים וְשִׁבְעַ֣ת לֵיל֑וֹת וְאֵין–דֹּבֵ֤ר אֵלָיו֙ דָּבָ֔ר כִּ֣י רָא֔וּ כִּֽי–גָדַ֥ל הַכְּאֵ֖ב מְאֹֽד:
לא מנוקד:
א ויהי היום–ויבאו בני האלהים, להתיצב על-יהוה; ויבוא גם-השטן בתכם, להתיצב על-יהוה. ב ויאמר יהוה אל-השטן, אי מזה תבא; ויען השטן את-יהוה, ויאמר, משט בארץ, ומהתהלך בה. ג ויאמר יהוה אל-השטן, השמת לבך אל-עבדי איוב–כי אין כמהו בארץ איש תם וישר ירא אלהים, וסר מרע; ועדנו מחזיק בתמתו, ותסיתני בו לבלעו חנם. ד ויען השטן את-יהוה, ויאמר: עור בעד-עור, וכל אשר לאיש–יתן, בעד נפשו. ה אולם שלח-נא ידך, וגע אל-עצמו ואל-בשרו–אם-לא אל-פניך, יברכך. ו ויאמר יהוה אל-השטן, הנו בידך: אך, את-נפשו שמר. ז ויצא, השטן, מאת, פני יהוה; ויך את-איוב בשחין רע, מכף רגלו עד (ועד) קדקדו. ח ויקח-לו חרש, להתגרד בו; והוא, ישב בתוך-האפר. ט ותאמר לו אשתו, עדך מחזיק בתמתך; ברך אלהים, ומת. י ויאמר אליה, כדבר אחת הנבלות תדברי–גם את-הטוב נקבל מאת האלהים, ואת-הרע לא נקבל; בכל-זאת לא-חטא איוב, בשפתיו. {פ}
יא וישמעו שלשת רעי איוב, את כל-הרעה הזאת הבאה עליו, ויבאו איש ממקמו, אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי; ויועדו יחדו, לבוא לנוד-לו ולנחמו. יב וישאו את-עיניהם מרחוק ולא הכירהו, וישאו קולם ויבכו; ויקרעו איש מעלו, ויזרקו עפר על-ראשיהם השמימה. יג וישבו אתו לארץ, שבעת ימים ושבעת לילות; ואין-דבר אליו, דבר–כי ראו, כי-גדל הכאב מאד.
|
|